יום חמישי, 3 בדצמבר 2009

מקצוע המכבד את בעליו

רבים מאתנו גדלנו וחונכנו לאורם של "ערכי העבודה" ושל עקרונות יפים כמו "כל עבודה מכבדת את בעליה". התנועה הציונית העלתה על נס את העבודה העברית, כמרכיב מרכזי בחובותיו של "היהודי החדש", התשובה לדמות היהודי הגלותי שבמשך מאות שנים אסור היה לו לעסוק ברוב המקצועות ולעיתים קרובות היה תלוי בצדקה וגמילות חסדים.

גם בתרבות היהודית ההיסטורית הייתה מאז ומתמיד חשיבות גדולה לעבודה (ע"ע: "אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם"). בקהילות המזרח וצפון אפריקה שהיו תחת שלטון מוסלמי, נהגו אפילו הרבנים ופוסקים גדולים לעסוק למחייתם במשלחי יד כמו נגרות, צורפות ורצענות.

גם התרבות הסובייטית העניקה לעבודה, על-פי רוחו של מרקס, תפקיד חשוב בתפיסת מקומו של האדם בחברה, זהותו וחובותיו האזרחיות.

אבל אי אפשר להתעלם מכך שבמעבר מהעולם הישן לחדש הוחלף בעל המקצוע החופשי בשכיר קשה היום והמנוצל. בספרו "הזכות לעצלות" אמר פול לפארג', כבר בחצי השני של המאה ה-19, כי ערך העבודה בעולם הנוצרי הוא בעצם כלי שנועד לסייע בשעבוד העובדים, בכך שהוא מעניק ערך דתי לניצול שלהם.

המשפט "כל עבודה מכבדת את בעליה" עומד בימינו למבחן מחודש, על רקע ההתדרדרות המתמשכת בתנאי העבודה. כל מקצוע ומשלח יד מכבד את בעליו יותר מאשר קיבוץ נדבות או בטלה מוחלטת, אבל עבודה קשה של מי שסובלים מפגיעה בזכויות הסוציאליות שלהם, לפעמים בניגוד לחוק, ומשתכרים שכר שקשה לחיות ממנו - האם היא מכבדת את בעליה?